שמחה זה אנחנו

גיא זהר הודיע הערב על סיום פרויקט “תנו לנכים לחנות” בשבוע הבא. לא רק שהנושא די ירד מסדר היום של התוכנית בתקופה האחרונה ועכשיו הם רוצים להוריד אותו לחלוטין. יש מקום לקריאה נרגשת של הציבור להמשיך בקמפיין הזה שמייצר מודעות ומקדם פתרונות לסוגייה חשובה.

אל תבינו לא נכון, זה לא שאין נושאים חשובים מזה בחברה הישראלית, אולם מדובר בעוולה שכה כל לתקן וכל מה שנדרש זה מודעות ציבורית. לפעולה של ערוץ 10 היו אוזניים רבות. צופים רבים שלחו תמונות רבות לתוכנית והעתק גם לנתפסתם. אני קורא לפרנסי הערוץ להמשיך ולא להפסיק, להמשיך להשקיע דקה מזמנם ולהמשיך ולקדם את הנושא.

בעקבות דוח וינוגרד האחרון והלא פשוט, עולים קולות הקוראים להתפטרותו של ראש הממשלה המכהן, אהוד אולמרט. כרגיל, בשעת דחק, מוצא עצמו שמעון פרס כמועמד בפני עצמו או קואליציות הזויות אחרות.

לאחר ש”חוק פרס” נדחה וסיכוייו להבחר לנשיא המדינה הולכים ומתמעטים, מחפש לעצמו פרס תפקיד חדש לעת זקנה. מדיווחים שנשמעו ברדיו היום (גלי צה”ל) מנסה הזקן לחבור לעמי איילון וליצור קואליציה שתהפוך אותו לראש הממשלה לאחר הדחתו של אולמרט.

אני רק תמה, עד מתי ימשיך פרס לחפש לעצמו ג’ובים בלתי אפשריים? עד כמה ימשיך פרס לבחוש ולשחק בכולם? חולשת ההנהגות (מעבר לשחיתות של המנהיגים הצעירים, אבל זה כבר דיון אחר) היא בהשארותם של נפילים כפרס שמונעים צמיחת הנהגה צעירה ורעננה.

בריחתו של פרס ממפלגת העבודה לקדימה, תוך ניסיון לפרק את מפלגת העבודה (לאחר שהפסיד בבחירות בפנימיות), לא הוסיפה לו כבוד. עמי איילון, המתחרה נגד אהוד ברק, שקרא לתמיכה בשמעון פרס במהלך הפריימריז ההם, קורא היום לפרס להצטרף אליו. האם גם עמי איילון לוקה באמנזיה או ששיכרון הכוח הסמוי בשמעון פרס מסמא את עיניו?

כמדי שנה נחוג את חג הפועלים, העמלים, אלה שזכויותיהם נרמסות בידי רודנים כלכליים. הזכויות להשכלה ולרווחה מעולם לא נראו רחוקות מכפי שהן היום. התקווה האישית לשינוי משמעותי הולכת ומתרחקת לטובת שר אוצר שמגייס לעצמו תרומות אישיות בחו”ל, ראש ממשלה שמקמבן דירות יוקרה לעצמו, “שר לאיומים אסטרטגיים” שמקבל שכר של מאות אלפי שקלים מחברת בתו.

אלה שחיתויות זוטא, הפוגעות באמון הציבור, אך לא המהותיות. אלה נמצאות היכן שיעקב גלברד נתפס. בחברות הממשלתיות לשעבר, שנמכרו בעבור סכום זעום לגורמים פרטיים בשם “התייעלות” ו”חיסכון”. חברות מרכזיות בכלכלה הישראלית, המנהלות בפועל את חיינו ומפקירות עתידנו בידי גורמים פרטיים שלא מחויבים לצרכי הציבור. חג שמח.

99

אני שונא את ימי הזיכרון. דווקא ביום הזיכרון אין לי מישהו קרוב, רק מישהו מהמשפחה של זוגתי, שגם היא לא הכירה. אין לי חברים הרוגים למעט שלושה - אחד שהכרתי בתיכון והתאבד ועוד שניים שנהרגו באסון המסוקים. אף אחד מהם לא היה רוב אלי במיוחד.

דווקא ליום השואה יש לי קרבה גדולה יותר, סבי, שהחודש מלאו לו 99 אביבים איבד את משפחתו הראשונה, אשה הרה וילדה בת 1, שושנה טראוב שמה. אבי נולד כתוצאה מנישואים שניים לאחר המלחמה.

אני לא מסוגל לשבת ולבהות בטלביזיה ולראות את סרטי הזיכרון האלה, הם מתישים אותי וגורמים לי מחנק. במקום זה, הלכתי אתמול לשבת לי המחשב, פתחתי, התעסקתי, סידרתי - ועכשיו הוא לא נדלק! אוף!

(אני חושב שאני יודע מה התקלה, אבל לא היה לי זמן להתעסק עם זה אתמול….)

(IVR - מערכת לניתוב שיחות)

מעודי לא שמעתי כזה IVR דוחה, קר ומנוכר. כל ההוראות שם בטון מצווה, בוטה ולא נעים לאוזן. מביך שזה הבנק שהפך את הלוגו שלו למעיין חיוך וטוען שהוא מעוניין לעשות בעבור הלקוחות צעד אחד מעבר למתחריו (האם יש מתחרים בטריאופול פועלים-לאומי-דיסקונט? טוב, זו כבר שאלה אחרת).

מגעיל שזה היחס שלו ללקוחות.

(הקריינית למיטב שמיעתי הנה ענת שרן, אולם אינני בטוח ואני מחכה לתשובה מגורמים מוסמכים).

חזי הסביר מדוע לדעתו אחזקת הנשק הנה מיסודות החברה האמריקנית והוא כנראה צודק, הנשק הפרטי שהיה בידי תושבי הקולוניות בצפון אמריקה טרם התהוות המדינה האמריקנית הוא זה שקרם עור וגידים סביב השלד של וושינגטון וחבריו. אבל בין זה ובין ארגון הרובאים האמריקני עומד מרחק רב.

מאז מלחמת האזרחים בשנות השישים של המאה ה-19 לא היה צורך בשימוש בנשק למטרות לאומיות על אדמת המדינה. אולם האידאל של השימוש בנשק נשאר, בשם אותו מאפיין בסיסי - האומה האמריקנית חייבת את קיומה למעשים אזרחיים של בעלי נשק.

כל זה טוב ויפה אולם נכון לזמן הקרוב 150-230 שנים אחורה מהיום. כיום, תעשיית הנשק האמריקנית מהווה תעשייה עצומה בגודלה, הן בכוחה הכלכלי והן בעוצמתה הפוליטית.

כל ההיסטוריה הזו נשענת על אלמנט בחוקה האמריקנית - חירות. החירות נדמית כמוחלטת, כל פגיעה בחופש האדם נתפש כפגיעה מהותית בלאום האמריקני. התפישה המעוותת כאילו החזקת נשק מעוגנת בחירות האישית מופרכת מיסודה. תומכי החזקת הנשק יאמרו שכל זמן שהנשק מהווה אמצעי אישי להתגוננות שאינו פוגע באחרים, הרי זו חלק מזכותם הבסיסית וכל אירוע בסגנון תקרית הירי האחרונה, הנו לא אחר מאשר תקלה שולית וחוסר אחריות מצד המחזיק.

זה בדיוק העניין - אותן “תקלות טכניות” ו”חד-פעמיות” הן הבסיס למסוכנות של אותם כלי משחית. לא צריך יותר מיריה אחת בכדי להרוג אדם, ואפילו מרוחק. לא צריך יותר מחמת זעם בכדי לשלוף אקדח קיים ולירות בנהג שעצבן אותך, לא צריך יותר מסקרנות ילדים בכדי לגשת למגרה של אמא ולהוציא משם את האקדח והכדורים ולבדוק מה קורה כלוחצים על ההדק….

מה שמסוכן זה נוכחות כלי הירי בחברה. נשק חייב להיות בידי גורמים מוסמכים בלבד, חיילים ושוטרים. יתרה מכך, יש לשאת נשק רק בתפקיד, נשק של נישא בתפקיד מועד לפורענות. אין להרשות לנשק להסתובב ברחובות כלאחר יד בשם הזכות לחיים.

החברה האמריקנית צריכה להתעורר מהפנטזיה שנקראת החירות לשאת נשק ולהתחיל להתמודד עם המציאות. איך מתמודדים עם המציאות? חינוך, חינוך וחינוך. זה הזמן להתחיל בקמפיין לאיסוף הנשק ולפקח על הנושאים את כלי המשחית.

אסף חפץ, אתה עדיין חושב שנשק להמונים זו תופעה חיובית?

כמה שלא תפעל ותחנך, כמה שלא תנסה למנוע - המצאות נשק חם בידי גורמים לא מוסמכים לנשיאתו (קריא, אזרחים), מובילה לאסונות.

זה לא סוד שנשק מוביל להרוגים במקרי אלימות בתוך המשפחה. זה לא סוד שהמצאות נשק בבית גורמת לתאונות ולהרוגים, כי מה שזמין הופך למשחק, לא מתייחסים ברצינות ולא מגינים מפני הישג ידם של לא מורשים.

כל מהלך בו יהפוך הנשק לזמין יהפוך את החברה הישראלית למערב הפרוע, לאלימה יותר ופגיעה יותר. המצאות נשק מובילה לנפגעים, בין אם במהלך מתוכנן ובין אם בשוגג. אני לא בטוח שהחברה שלנו רוצה להתמודד עם השאלות האלה.

אני לא רוצה נשק בתפוצה רחבה, ושלא יסתובב לי בבית ואצל ילדי השכונה. נשק חייב להשאר בידי המוסמכים לכך ובעלי האחריות הציבורית - כוחות הביטחון.

אני אוהב לראות פעולות בודדות שמניעות גלגלים גדולים. במקרה של בעז, מדובר במהלך חשוב שיש להוביל אותו במישור הארצי.

לכאורה מדובר רק על חיבור בית-שמש לירושלים ברכבת, אולם למעשה מדובר על השבת ירושלים לחיק רשת המסילות הארצית לאחר שרכבת ישראל הוציאה אותה ממנה.

חשוב לציין, ההחלטה השנייה של ר”י מוצדקת, הקו לירושלים במתכונתו הנוכחית חסר תקנה וחסר כל צידוק חברתי, כלכלי, אזרחי או פוליטי. מי רוצה לנסוע שעתיים מתל-אביב לקצה הדרומי של ירושלים כשאפשר בחצי הזמן גם להגיע ליד, באוטובוס? למעט קבלן שגזר קופון על ההחלטה הראשונה, בה הוחלט על שיפוץ ושיקום המסילה הישנה באופן מיותר לחלוטין, מבלי לדאוג לציוד נייד שיוכל לעבוד על הקו מטופשת להדהים. וכי איך ירצו להסיע על הקו רכבות שמינימום הרדיוס שלהן 150 מטר על רדיוס סיבובים של 135 מטר? משהו לא עובר. ניסיתם להכניס פיל לחיפושית?

לפני 9 שנים (מרץ 1998 ) הובא מערך של רכבות נוטות (טילטינג, ראו תמונה) לבדיקה בארץ, רכבות אלה יכלו לנוע על הקו הישן ללא שדרוג מורכב, בזמנים יעילים ומבלי להגחיך את ר”י שוב ושוב, אולם בספטמבר 2002, הוחלט על גניזת הרעיון.
אני מקווה שהמהלך החדש ירקום עור וגידים, במקביל להשלמת הקו המהיר החדש לירושלים. מדובר בפתרון התחבורה הנוסף היחיד שניתן להוסיף לעיר. לפני מעבר לשלב הבא, תעבורה אווירית.

שערוץ 10 משחזר כתבות על אופנת ילדים ומותגים ביומן שישי של רביב דרוקר ועופר שלח? אפילו מבלי לציין שהכתבה שודרה לפני חודשיים בערך….

מביך.

 הידד, מדינת ישראל! השבוע מכרנו עוד נכס מניב ורווחי למדינת ישראל, למתמודד יחיד במכרז וחלק מהאוליגרכייה הישראלית. מכרנו את בתי הזיקוק בחיפה.

אתמול בחדשות 10 הצטלמה צרת החינוך, פרופ’ יולי תמיר עם נוחי דנקנר במסע פילנטרופייה של IDB בית-ספר בטבריה. בית-הספר לא שופץ במשך שנים, לא נצבע, לא סויד, במקום החלונות יש פיברגלס (איפה שיש חלונות), הגינה מוזנחת והעזובה נמצאת בכל מקום.

בית הספר בטבריה מהווה משל לחברה הישראלית, שאת הנכסים שלה מוכרת למי שמוכן לשלם (הרי לא היו עוד מועמדים), מתלוננת שאין לה מקורות מימון לצרכיה שלה וממשיכה למכור ולמכור ושוב, נתקעת בלי מקורות מימון.

הטיעון ידוע - הפרטה תוביל להוזלת המחירים מחד ולהגדלת התשלומים למדינה ממיסים וכמובן תספק למדינה הכנסה חד-פעמית גבוהה. הוזלת המחירים תגדיל את ההון הפנוי לציבור עקב הוזלת השירותים, ההון הפנוי יחזור לשוק בצורת הוצאות חדשות שהציבור יוכל לבצע וכך תגדל הרווחה לכולם.

הבעיה - בכל התחזיות שקראתי באתרים כלכליים (אינני כלכלן, רק קורא) ובעיקר על-ידי חסידי ההפרטה, נאמר בריש-גלי: הפרטת השירותים תעלה את המחירים שלהם. עוד כמה דברים שלא כל-כך אוהבים לדבר עליהם: תפגע בתנאי ההעסקה של העובדים, תפגע באיכות השירות שהציבור יקבל ומעכשיו זה יעלה יותר.

בתי-הספר מוזנחים, אין תקציב לשפץ אותם והחינוך גרוע. את המיסים שאנו משלמים הממשלה מורידה כל הזמן - פחות כסף בקופה, את הכנסות המדינה ממפעלים רווחיים ומניבים כגון הנמלים, משק האנרגיה וחברות ההובלה הגדולות (צים/אל-על) כבר לא נראה יותר לעולם ועכשיו הקופה ריקה. טוב, לא ממש ריקה, יש רק מזומנים שמטרתם כיסוי חובות ישנים, כך שלמעשה לא קיבלנו מהמכירה כלום.

הגדיל לעשות סטיב אדלר באקט מגוחך להדהים - חברת החשמל נאנסת ומופשטת מנכסיה, עובדיה, מטעמי הגנה על מקום עבודתם ועל זכויות הפנסיה שלהם ביקשו לשבות לאות תהליך החקיקה הנוראי הזה, ואילו בית-הדין לעבודה, שבא להגן על זכויות העובדים אסר עליהם לשבות.

מדינת ישראל מחזקת את החזקים, מוכרת את נכסיה המניבים לבעלי ההון, יולי אופק סוגרת את האוניברסיטאות בפני סטודנטים חלשים ומוכרת את מערכת החינוך ומרימה ידיים למעלה: “אין לי”.

כשהעובדים מתקוממים, מנסים להגן על המעט שעוד נותר בידם בה שלטון האוליגרכים בסיוע חבריהם במסדרונות השלטון וגודע את ידיהם, אין מנוס מהתקוממות בדרך היחידה שעוד נותרה לעובדים - שביתה.

על אזרחי ישראל, המאוגדים והלא מאוגדים לתמוך בהסתדרות העובדים ולסייע במאבקם הצודק על הביטחון-התעסוקתי במדינת ישראל, על תנאי תעסוקה הוגנים, על ביטול עובדי קבלן ומהגרי עבודה מנוצלים.

חייבים להתעורר לפני שילדינו לא יזכו לחינוך כלל, לפני שכל תנועה אלמנטרית במרחב הציבורי תעלה לנו הון, צריך להשיב את הציבור למרחב הציבורי ואת השליטה לידינו.