שמחה זה אנחנו

כל משפחתי עם הפנים לתל-אביב. לא עצוב לי על ירושלים. כל מי שהיה בראשה וניסה לעצב את דמותה יצר עיר ענייה, עיר מפורדת, עיר שאני לא רוצה להיות חלק ממנה. מיעוט דתי-לאומני המהווה רוב בריוני בעיר, בשילוב מיעוט חרדי שהפך לאומני, משליט עריצותו על-פני העיר.

מיעוט הפלסטיני מדוכא על ידי הרשות המקומית ולא מקבל תקציבים, המדינה משתדלת לשלול מהפלסטינים כל זכות אנושית ומעמיקה את הקיטוב עם עוד קבוצת מיעוט ירושלמית. לתוך זה שואלים העיתונאים היום בהיתממות: ‘לאן נעלמים החילוניים? מה קורה בתל-אביב?’. אענה לכם - אין ולו קומץ מהביצה הנפיצה הירושלמית. בתל-אביב אני חלק מהציבור, בירושלים - לא.

17 שנים וחצי עברו עליי בירושלים ועוד שלושה חודשים אחרי הצבא. למעלה מעשר שנים שאני גר באזור המרכז, החל בקריית אונו, שנתיים בחו”ל, תל-אביב לשנתיים, שנה גבעתיים, זמן קצר ברמת-גן, ועכשיו שוב, למעלה משנתיים בתל-אביב.

עם בחודש בערך אנו נוסעים לירושלים לבקר את ההורים. לאורך השפלה, שער הגיא, והטיפוס לירושלים במעלה הדרך המתפתלת והצפופה וחזרה הביתה למרכז. ההורים מכרו את הדירה בירושלים ורוצים לרכוש דירה בתל-אביב. העול הזה, שנקרא המסע לירושלים, לאותן ארוחות ארוכות הולך להיגמר ולהפוך לקפיצה לשעתיים להורים. היום, כשחזרנו מירושלים לפתע קיננה בי התחושה שהנסיעה הזו לא תתרחש עוד ושהרומן (האמביוולנטי משהו) שלי עם ירושלים נגמר לחלוטין.

Emek Refaim St., originally uploaded by inseriatim.

95