שמחה זה אנחנו

 ביקרתי היום בסיור מטעם מקום העבודה שלי ב”דיאלוג בחשיכה”, תערוכה שכולה בחשיכה ובעיוורון מוחלט של המשתתפים. הולכים עם מקל נחייה וסומכים המון על חוש השמיעה. התחושה של חוסר האונים, בו אינני יכול לדעת לאן פני מועדות ומה בעצם אני רואה מסקרנת ביותר.

לא פעם ציינתי בפני הזוגה את רצוני לייצר מעשה אנושי וחברתי בר משמעות, אולי לשמש כמשפחה אומנה לילדים, אולי להתנדב באופן קבוע בעמותה כלשהי או טיפוח כלב נחייה. טוב, כלב הנחייה זה חדש מהתערוכה. זה לא שלא נתקלתי בסוגיה הזו בעבר, אבל היום זה רלוונטי יותר מבעבר, כמו דברים אחרים שעולים בסמיכות לסוגיית החתונה שלנו, כדירה וילדים.

93

אין כמו ללמוד בשעות הקטנות של הלילה, השקט שנופל על הרחוב משרה שלווה ורוגע על הכל. הקרירות מחדדת את התחושות והרעיונות. העיפות נמהלת באינרציה ובשאיפה לסיים עם מטרת השהייה המאוחרת. לעיתים אפילו מדי. הזוגה כבר ישנה ורק אני ער בבית החתולות ישנות אי שם בבית וכל המרחב שלי. מדי פעם עובר רכב ברחוב סמוך, שכן שחוזר מבילוי. בסך הכל שקט.

סיימתי את המטלה שהצבתי לעצמי (פחות או יותר), ואני צועד, מרוט מעייפות לעבר המקלחת. השעה כבר 2.30 לפנות בבוקר. רחוץ מפלס דרכי למיטה. מתחפר בשמיכה בעוד תחושת עור גופי וזוגתי כבר ישנה, נזהר שלא להעיר אותה. אני לא נרדם

96

אני שונא את ימי הזיכרון. דווקא ביום הזיכרון אין לי מישהו קרוב, רק מישהו מהמשפחה של זוגתי, שגם היא לא הכירה. אין לי חברים הרוגים למעט שלושה - אחד שהכרתי בתיכון והתאבד ועוד שניים שנהרגו באסון המסוקים. אף אחד מהם לא היה רוב אלי במיוחד.

דווקא ליום השואה יש לי קרבה גדולה יותר, סבי, שהחודש מלאו לו 99 אביבים איבד את משפחתו הראשונה, אשה הרה וילדה בת 1, שושנה טראוב שמה. אבי נולד כתוצאה מנישואים שניים לאחר המלחמה.

אני לא מסוגל לשבת ולבהות בטלביזיה ולראות את סרטי הזיכרון האלה, הם מתישים אותי וגורמים לי מחנק. במקום זה, הלכתי אתמול לשבת לי המחשב, פתחתי, התעסקתי, סידרתי - ועכשיו הוא לא נדלק! אוף!

(אני חושב שאני יודע מה התקלה, אבל לא היה לי זמן להתעסק עם זה אתמול….)

ראשית אתנצל, מזה הרבה זמן שלא כתבתי או עדכנתי בשטויות חביבות. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא כתבתי כלל - להפך, אני עסוק עם נתפסתם! מאד, מחפש תמונות, מדבר עם אנשים, מתקשר לגורמים המצולמים (אם יש לי מידע איך להגיע אליהם) ומצרף תגובות.

בנוסף, אני עסוק גם עם החתונה - צלם, DJ, בר, טבעות, הזמנות, בגדים, סנדלים/נעליים וכו’. איזו התעסקות שפלה - ‘הרי זה הטקס שלנו’… אז זהו, שלא. זה הטקס הסטנדרטי, הרגיל, השבלוני. כמו כל טקס אחר. לא יהיה בו שום דבר מיוחד- מלבדנו.

הדיון בימים האחרונים בעקבות הקריאה של חנה קהת לעריכת טקס נישואין אזרחי לחילוניים, לא נפלו על אזניים ערלות.אצל זוגתי אצלי הקריאה זכתה לדיונים רבים בימים האחרונים. טקס החתונה חשוב לנו מאד, חשובה הנוכחות של רב וחשוב המכובדות של הטקס. אך את כל אלה אפשר להשיג ללא הרבנות וללא המסיונרים מצהר.

כבר נרשמנו לצהר, ומבחינתם יש לנו מסיונר לערב, אבל אין בזה שינוי מהותי במימד החוקי. למעט הטקס ההוגן והפמיניסטי שניצור, בו נקדש אחד את השני וניתן זכות שווה אחד לשני תחת החופה, המשמעות החוקית תהיה זהה.

קראתי את דברי יופי תירוש שהתחברו לי לדיון שערכנו אתמול או שלשום שהצביע על פתרון משולב בין טקס עם רב במקום ללא רישום במוסד הרבנות (שעבר בימים האחרונים החרדה נוראית).

אני בעד הפתרון שהציעה, אני חושב שהפתרון ייתן מענה לצרכים של שנינו, ייתן מכובדות רבה לטקס האישי שלנו ויאפשרו לנו להגן על עצמנו מפני העריצות הפטריארכאלית של הרבנות. נראה לי שנהיה בסדר עם זה, אולם זה עושה פרפרים בבטן ומעלה מספר שאלות:

1. עד כמה ההורים יקבלו את זה?
2. עד כמה נלך עם זה עד הסוף?
3. האם, במקרה בו חס-וחלילה נרצה לפרק את הקשר, יהיה שוני? הרי גם אלה הנישאים בקפריסין מחויבים להתגרש ברבנות.

חלק מהתשובות אני יודע, חלק אני רוצה לדעת שאני יודע. סימני השאלה רק עולים ומצטברים.

נפרדנו כידידים.

מכרתי את האופנוע ועכשיו כל מה שנותר זה למצוא רכב לזוגתי ולי.

מחפשים רכב קטן, משנת 2000 ומעלה, שיעלה לא יותר מ-35K ש”ח.

פתוחים להצעות.

התלבטתי ארוכות האם לאור העומס הרב העומד לפני יהיה לי את הזמן לכתוב פוסט חדש, ובכן כן.

נדלקתי. קראתי את הפוסט של תמר במאבד תמלילים אודות האשה שנרצחה על-ידי בעלה היום בבת-ים ואת התגובות של הקוראים כפי שהובאו שם ונזכרתי כי בחדשות השעה 1700 בערוץ 2 הערב, (לא מצאתי קישור, ואשמח אם יהיה מי שיעלה בידיו), דיווח הכתב הפלילי של הערוץ כי (תסלחו לי שלא רשמתי את הציטוט המלא):

‘הזוג היה נשוי, אך באופן אזרחי’, ‘הזוג עלה מכבר מחבר העמים’…… ???!!!!

מישהו מוכן להסביר לי את האמירה הזו?

כנראה שהכתב הפלילי של ערוץ 2 לא מבין דבר או שניים במציאות הישראלית או שיש לו כמה הנחות מוצא בעייתיות, למשל:

1. לזוגות מחבר העמים שאינם נשואים כדת משה יש הקלה בנושאי רצח בתוך המשפחה.
2. לזוגות הנשואים כדת משה ישנו פטור מרצח בתוך המשפחה (תהליך מובנה המוקנה לבני-הזוג בעת עריכת הטקס).
3. טרם נרצחה אשה שנשאה באופן דתי לבן זוגה.

מה לא ברור, מר ארז רותם, רצח הוא רצח הוא רצח, ואין זה משנה באם בני הזוג נשואים לפי דין דת כזו או אחרת, נשואים “אזרחית”, גרים ביחד (ללא נישואין חו”ח) או לא גרים ביחד. אני בטוח שבתור כתב פלילי נתקלת בכל המקרים האמורים, ואני מסופק האם הייתה הצדקה בכל אחד מהמקרים האלה לרצח או לכל אלמנט של אלימות כלפי האשה. במקום להתייחס לאלמנטים של קהילת מהגרים וקשיי הקליטה במקום החדש, דפוס שחוזר ונשנה במקרים רבים של אלימות במשפחה, בחרת להוריד את הדיון לרמה השטחית ביותר האפשרית ולפטור את עצמך מכלל דיון, האם החברה הישראלית עושה די בכדי לקלוט את כל אותם מהגרים שהיא כה משתדלת להביא אליה. 

כנראה שסטטיסטיקת הנשים שנרצחו על-ידי בני זוגן לא מספיקה בעינייך ואתה מוזיל את ערכן של נשים מסוימות, רק משום שחרגו מהנורמה שכה מקודשת בעיניך, נישואין דתיים. לידיעתך, בחברה הישראלית של ימינו ישנן זוגות מגורים רבות וכולן לגיטימיות, הכוללות זוגות נשואים בדרכים שונות ושאינן נשואים כלל, בני מינים שונים ובני מינים זהים, כולם חיים באופן לגיטימי מבלי שיהיה בזאת אלמנט כלשהו המפחית מאיכות הזוגיות שלהם.

הדיון על שם המשפחה החדש מעלה שאלות רבות, כיצד לייצג את הקשר הזוגי החדש בשם המשפחה. זוגתי רוצה לשמור את שם נעוריה (איזה כינוי טיפשי… ) ואני את שלי. השאלה העיקרית נובעת מכך שאין קדימות לאף אחד משנינו בשם משפחתו וכי אין טעם בקבלת שם המשפחה של הגבר באופן אפריורי, המניח את התמסרות האשה למשפחת הגבר. כן, גם לשם משמעות בעידן הפמיניסטי.

הטענה העיקרית מראה שנכון לעכשיו, אין פתרון ראוי וטוב.

בעיה

מוסכם על שנינו לשלב את שניהם באופן מלא לכדי שם משפחה משותף, כלומר זה המורכב משני השמות יחדיו עם מקף בינם.

בעיה

מה קודם למה, שמה או שמי? מבין הכל, זו השאלה הקטנה ביותר ובעלת תשובה פשוטה: זה לא חשוב, במידת הצורך נפיל פור.

עכשיו לשנינו שם משפחה כפול. בבוא העת, ברצוננו ילדים תעמוד השאלה לבחינה מחדש - מה יהיה שם משפחתם? האם יהיה זה כשם משפחתנו החדש? כשם משפחתי? או כשם משפחת זוגתי? מה יקרה בבוא הילדים להתחתן כאשר להם שני שמות לכל אחד, ולזוגם שני שמות גם כן (כי גם שם ההורים היו שוויוניים) לאיזה גודל יגיע שם המשפחה?

בעיה

נניח ולא נחבר בין השמות ונניח שכל אחד ישמור על שם משפחתו, מה יקרה עם הילדים? האם הילדים ישאו שם כפול? האם שם בודד? ואם שם בודד, במי מבין השניים?

בעיה

נניח ולילדים יהיה שם בודד, הבנים לפי האב והבנות לפי האם, האם נגיע למצב שוויוני? האם ביצירת שושלת גברים אל-מול שושלת נשים נגיע לפתרון? מה הופך את הזוג למשפחה?

בעיה

בכל אחת מהדרכים בהן בחנתי את הנושא הגעתי למצב אבסורדי שמניח שזהות אחד מבני הזוג שולית אל-מול זהותו של האחר, או במצב בו עקרון הרצף ההיסטורי של המשפחות נעלם כלא היה, ואין שום דרך להבנותו מחדש באופן שיאחד ולא יפרק.

באמת שאין לי פתרון לשאלות אלה, אני מהרהר בהם בפומבי ומרגיש תקוע. התחושה שלי שדיון זה הינו כבר ‘במקום שמעבר’, כלומר השאלה שלא מצליחה לבנות שום דבר חדש אלא רק מפרקת. לפעמים, גם רעיונות חדשים נתקלים בבעיות.

שתי הערות:

1. משפחה משמעותה להפוך לתא אחיד מבפנים, כלומר שותפות גורל עם בן/בת-הזוג, אולם גם בעלת סממנים חיצוניים כגון רכוש משותף ושם משותף.
2. מי אמר שזוגיות חייבת שיהיו בה ילדים? אף-אחד. אני מקווה וחושב שבבוא העת, כשנהיה מבוססים די-צורכנו נוסיף לתא המשפחתי גם ילדים. לא כעת.